תקציר: פרשת כי תצא מתארת בדבריה סיטואציה בו יש לאיש שני נשים, אחת אהובה והשנייה שנואה, ולאישה השנואה נולד בן בכור. או אז המחוקק המקראי נותן לו זכויות אולם מעיון בפסוקים עולה כי הדבר בא להגן יותר על האישה השנואה מאשר לעגן את דין הבכורה בישראל. כך או אחרת, אין במקרא בנמצא דיון שיטתי אודות זכויות הבכור, אבל קיימת חלוקה של בכור מהאב או בכור מהאם. כל אחד מהם הוא בעל זכויות שונות, והדבר שופך אור על המנהג הישראלי הקדום בעניין המשפחה, שהיה דומה לעמי האזור.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת כי תצא, מופיע משפט הבכורה בהקשר של שני נשים כאשר האישה המכונה שנואה ילדה בן בכור. החברה הישראלית בתקופת המקרא הייתה בעיקרה חברה פטריארכלית, כלומר חברה שהמשפחה הייתה נתונה לשלטון האב. במודל זה, שהיה מקובל בכל המזרח הקדום, היה מעמד של סמכות וזכויות יתר גם לבן הבכור[1]. הוא נחשב לזה שעתיד לרשת את מעמד האב, ובירושה נשמר לו חלק גדול יותר משאר אחיו.

החוק המצוי בפרשתנו, בא דווקא להגביל את שלטון האב ואת סמכותו, זאת כדי למנוע את קיפוח זכותו של הבן הבכור שנולד לאישה השנואה. לפי רוח הדברים בפסוקים נראה שעיקר הדאגה מופנית לא כלפי הבן אלא כלפי אימו. זאת בהיותה האישה הפחות מועדפת, היותה מושפלת ומקופחת, בא המחוקק המקראי לצמצם את העוול שנעשה לה, ולהגן על בנה בכורה.

מתוך דברים אלה עולה, שאין במקרא חוק מיוחד העוסק במעמדו של הבכור ובזכויותיו, אבל הדברים שנאמרים בפרשתנו שופכים אור על הנוהל שהיה בישראל בתקופות קדומות

בזמן המודרני בחברה המערבית שבה אנו חיים, מושג הבכור הוא חסר תוכן מבחינת התפקידים והחובות המוטלים עליו. בכור הוא מושג המציין את סדר הלידה, ותו לא. מדעי ההתנהגות דנים האם הבכור הוא בעל מניע להישגים גבוהים יותר מאחיו אך אין לכך כל קשר לזכויותיו וחובותיו של הבכור מההיבט המשפטי. לא כן הוא בחברה המקראית. החל מתקופת האבות, עבור לתקופת ההתנחלות והמלוכה מילא הבכור כאמור תפקיד בעל משמעות חברתית ומשפחתית מעצם הסטטוס המשפחתי שלו.

מיהו בכור לפי המקרא? בכור הוא זה הנולד ראשון באדם או בבהמה, בדומה לפירות הביכורים שהם הראשונים בגדילתם, ומעמדם זה מקנה להם סוג של קדושה^[2]. המקרא גם מבדיל בין בכור אב לבכור אם. בכור אב נקרא ראשית אונו, כפי הנאמר בפרשתנו:" כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה"^[3]. לעומת זאת בכור האם נקרא במקרא פטר רחם: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא"^[4]. במשפחה מונוגמית, יקבל הנולד הראשון את הסטטוס הכפול של בכור אב ובכור אם. אם הנישואים אצל אחד ההורים אינם נישואים ראשונים, ככול הנראה לא תהיה חפיפה בין שני סוגי הבכורה הללו^[5]. כך או אחרת להלן השוני בין שני סוגי הבכורה הללו על פי המקרא.

בכור מן האב

המקרא מייחד את הבכור מן האב בכך שהוא מעניק לו את זכויות הירושה המשפחתיים. על דין ירושת רכוש על ידי הבכור מן האב אנו למדים מהפסוקים הבאים:" וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה  עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה"^[6], כלומר בכור זה מקבל שתי מנות בירושה בעוד ששאר אחיו מקבלים מנה אחת בלבד^[7]. אמנם לפי הפסוק האמור אין עובדת הלידה מספקת ועל האב לעשות מעשה – יכיר לתת לו, אולם דבר זה לא נתפרש מה על האב לעשות ואין כאן מקום להאריך בזה. הד לדבר הוא הסיפור על אברהם אבינו שהכיר בישמעאל שהיה בן הפילגש כבכור אב לירושה, אך הודח ממעמדו זה לאחר הולדת יצחק.

בתקופת אבות האומה, יצרו תנאי ההסתגלות השונים, סוגים שונים של מבנה חברתי, שנגזרו ממנו סוגי הורשה שונים^[8]. לאברהם היה רכוש רב בדמותם של צאן ובקר שפחות ועבדים, אותו היה יכול לחלק בין בניו. יצחק שהיה רועה, אבל עסק גם בחקלאות, לא רצה לגרום לפיצול הרכוש הקרקעי, ולכן רצה להורישה בשלמותה לבן יחיד. באותה עת יעקב סגר עסקה עם עשיו לקבלת זכויות הבכורה, ללא ידיעת אביהם, היות וקביעת הבכורה היא בסמכותו של האב. עשיו השלים לכאורה עם המציאות שבה יצחק הפך לבכור, אולם הוא לא הסכים לוותר על זכות אחרת השמורה לבכור והיא ברכה המיוחדת לו. לאחר שגם זו אבדה לו, נאלץ עשיו להסתפק בברכה מינורית, וחיכה למותו של יצחק כדי לנקום ביעקב.

היות ויעקב לעומת יצחק, היה רק רועה צאן, ולא בעל קרקעות, סדרי הירושה שלו השתנו. כל בניו היו יורשיו ולא רק בן יחיד. כאשר אין בעלות על קרקעות, אלא רק על רכוש שנקרא לו נייד, קל יותר לחלקו בין כלל האחים, ובכך למנוע סכסוכי ירושה ביניהם.

יש פעמים שהבן הבכור היורש את נחלת אביו מקבל את משרתו, אך אין זה כלל ברזל. הדוגמא המקראית המובילה לכך היא הורשת משרת המלך לבן הבכור: "וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר"^[9]. כאשר יורש המלך הוא הבן הבכור, היה מאציל לו אביו סמכויות עוד בחייו. לבכור מהאב יש גם את עניין הייחוס המשפחתי, אולם מפאת גודל הדיון בסוגיה זו לא נרחיב בה כאן.

בכור מן האם

בכור האם שנקרא כאמור פטר רחם, יש לו סטטוס מיוחד בתחום הדתי^[10]. במקרא אנו מוצאים פסוקים המתארים את קדושת בכור האדם בהקשר של ראשית פרי השדה או תבואתה, כדלקמן:" מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ  לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי"^[11]. הבכור שמוזכר בפסוק זה אינו בכור מהאב אלא פטר רחם, שהוא בכור מהאם. על פי האמור ועל פי פסוקים נוספים, בכור שכזה מוקדש לה', אולם המקרא לא טורח לכתוב כיצד מקדישים את הבכורות הללו, וכיצד פודים אותם. על פי אותם מקורות, לבכור זה הייתה קדושה נוספת, קדושת כהונה, כלומר הבכורות הללו נועדו לעבוד את עבודת הקודש במשכן/מקדש, אבל הוחלפו על ידי הלויים כפי שנאמר בפרשתנו. בנוסף, מהקשר הפסוקים בנושא, מסתבר כי במכת בכורות נפגעו הבכורים מהאם, ובכך הם קודשו בישראל עד מעידתם במעשה העגל, לפי הפרשנות והחלפתם בלוויים.

בדומה למקרא, בו אין דיון מיוחד אודות הבכור וזכויותיו, בספר הזוהר מוזכר המושג בכור או בכורה במקומות רבים ואנו נתייחס לכמה מהם

בזוהר על אתר בפרשתנו מוזכר הבכור אגב אורחא, כדלקמן: " ... אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוסיף וְגוֹ מִצְוָה זוֹ לְהַלְקוֹת הָרָשָׁע, שֶׁהוּא סָמָאֵל(סמל של כוחות הרע והטומאה, סטרא אחרא), שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַכּוֹתוֹ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ. יָבא הַיִּחוּד שֶׁמְּיַחֲדִים בּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם בְּכה אוֹתִיּוֹת, וְיַכֶּה בָהֶם אֶת מִי שֶׁשָּׂם עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ. וְאֵינוֹ אֶלָּא עֶבֶד מְטֻנָּף. וְאֵלּוּ שֶׁסָּרְחוּ בְה', תִּקֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא להכותו באַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. וּבְשֵׁם זֶה מַכֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶשֶׂר מַכּוֹת אֶת הָאָדָם וְעֶשֶׂר לחווה, עֶשֶׂר לַנָּחָשׁ וְתֵשַׁע לָאָרֶץ, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם סָרְחוּ בָּאוֹת ה'. כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ וְגוֹ', יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ מִצְוָה זוֹ לְיַבֵּם אֵשֶׁת אָח. שֶׁאֵשֶׁת אָח הִיא ד', וְעִם אח הִיא אֶחָד. וְאִם חַס וְשָׁלוֹם שלִבּוֹ אֵינוֹ לְהָבִיא אָח עַל ד'(אשת האח), שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ וּבַת זוּגוֹ שֶׁל אח, הוּא עוֹשֶׂה פֵרוּד, וְנִכְנָס סָמָאֵל(כוח הרע), אֵל אַחֵר, בָּאֶמְצַע, וְנֶאֱמַר בּוֹ וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נתון זרע לאחיו... וּמִשּׁוּם זֶה, וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו. וְהַשְׁחָתַת הַזֶּרַע מָנְעָה מִמֶּנּוּ כַּמָּה בְרָכוֹת וּפֵרוּד הַיִּחוּד. וְלָכֵן וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'..."[12].

הזוהר דן בדברים אלה בעונש המלקות ובמצוות הייבום, ושוזר בהם את סמאל המייצג את כוחות הרע והטומאה. בדוגמא השנייה הרלוונטית לעניין הבכורה, קובע הזוהר כי ער, בכורו של יהודה לא רצה לקיים את מצוות הייבום לאחיו, והשחית את זרעו קודם שבא על אשת אחיו. הוצאת זרע לבטלה בתפיסה בספר הזוהר היא אחת מהעוונות הקשים ביותר והיא מוזכרת בו לא אחת. עיקר האיסור, כפי שאנו כבר מוצאים אצל ער בכור יהודה, הוא הוצאת זרע לבטלה בכוונת מכוון, ובמעשהו זה, פרט לעובדה שלא קיים את מצוות הייבום, הוא גרם פירוד בעולם הספירות, ובגין כך נתן דריסת רגל לכוחות הטומאה להרע לבאי עולם, ולכן ה' העניש והמית את ער.

כאמור עוון הוצאת זרע לבטלה נחשב לחטא החמור ביותר אשר ספק אם יש עליו כפרה גם בבקשת סליחה ומחילה[13], כדבריו של ליבס בנדון, כדלקמן: "בגלל תוצאותיו הקשות (של חטא הוצאת זרע לבטלה) הן בתחום הדמוני - הולדת שדים ומזיקים  והן בתחום הקוסמי ( חיזוק סטרא אחרא על חשבון השכינה)... תיקונו נחשב קשה ביותר ... בברית המילה הנשמרת בטוהרה ובספירת היסוד רואה ספר הזוהר מגן החופה על האדם ומצילו מכל רע . ר' נחמן מברסלב (שטען שמצא תיקון לחטא זה – הנקרא התיקון הכללי), הולך אפוא בדרכה של הקבלה הקלסית (ולא בעיקר הכיוון החסידי) בהדגישו את חומרת פגם זה ואת חשיבות תיקונו . מכאן אפשר להבין גם את גודל ההישג שייחסו ר' נחמן וחסידיו לגילוי התיקון ( הקל לביצוע ) של חטא זה על ידי ר' נחמן . ומכאן ההדגשה שאכן ר' נחמן הוא מייסדו , וגם החשיבות הגדולה להפצת התיקון הכללי כמתואר באריכות בספר שיחות הר"ן , סימן קמא ,ואלה מקצת דבריו של ר' נחמן שם -  גם אמר אז שעניין הנ"ל של אלו י' קפיטל תהלים(שהוא התיקון הכללי שייסד), יאמרו ויגלו בפני הכל , ואמר אע"פ שהוא דבר קל לומר י' קפיטל (פרקי) תהלים אעפ"כ גם זה יהיה כבד מאוד לקיים . וכן נתקיים עתה בעוונותינו הרבים שמחמת רבוי המחלוקת רוב ההמון רחוקים מאוד לקיים זאת . והוא ז"ל הודיע כל זאת מקודם , ואנחנו עשינו מה שמוטל עלינו להודיע התיקון לכל חפץ"[14].

חלק מהמקורות בזוהר על פרשת בראשית עוסקים אף הם בסירובו של ער, בכור יהודה לייבם את אשת אחיו, אולם נושא הבכורה הוא אגבי לחלוטין, כמו בדברים שהובאו על אתר בפרשתנו.

במקומות אחרים בפרשת בראשית עוסק הזוהר בהרחבה בחילוף מעמד הבכור בין יעקב ועשיו, ואומר היות שיעקב הבין שעשיו מגיע מצד הדין (ולכן יצחק אהב את עשיו כי גם הוא כנגד ספירת דין), הוא רקח לו סוג של תבשיל שיגרום לעשיו להכניע את כוחו הרע, ובכך תיסלל הדרך לחילופי גברי בעניין הבכורה, כדלקמן:"... וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עייף. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וַיָּזֶד יַעֲקֹב - הִנֵּה פֵּרְשׁוּהָ שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל הָאֵבֶל שֶׁל אַבְרָהָם זֶה הָיָה, אֲבָל וַיָּזֶד יִצְחָק נָזִיד הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת, אֶלָּא וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, שֶׁהוּא הָיָה יוֹדֵעַ אֶת הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁלּוֹ(של עשיו להיכן הוא משתייך, שמקור כוחו הוא ספירת דין), בְּאוֹתוֹ צַד שֶׁנִּדְבַּק בּוֹ, מִשּׁוּם כָּךְ עָשָׂה תַבְשִׁילִים אֲדֻמִּים, עֲדָשִׁים תַּבְשִׁיל אָדם, שֶׁהַתַּבְשִׁיל הַזֶּה מְשַׁבֵּר אֶת הַכֹּחַ וְהַחֹזֶק שֶׁל הַדָּם הָאָדם כְּדֵי לִשְׁבֹּר אֶת חָזְקוֹ וְכֹחוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ עָשָׂה לוֹ בְּחָכְמָה כְּמוֹ אוֹתוֹ הַצֶּבַע הָאָדם, וְעַל הַתַּבְשִׁיל הַהוּא נִמְכַּר לוֹ לְעֶבֶד וּמָכַר בְּכוֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב, וּבַשָּׁעָה הַהִיא יָדַע יַעֲקֹב, שֶׁבִּשְׁבִיל שָׂעִיר אֶחָד שֶׁיַּקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לַדַּרְגָּה שֶׁלּוֹ, יִתְהַפֵּךְ לְעֶבֶד לְבָנָיו וְלֹא יְקַטְרֵג לָהֶם. וּבַכֹּל הָלַךְ יַעֲקֹב עִם עֵשָׂו בְּחָכְמָה, מִשּׁוּם אוֹתָהּ הַדַּרְגָּה שֶׁל עֵשָׂו..."[15]. גם כאן אין דיון מהותי במעמד הבכורה אלא כיצד יעקב זכה בה. הסיפא של הדברים האומרת שקורבן שעיר הוא סוג של כפרה על אותו מהלך של יעקב בו הוא מעביר את הבכורה מעשיו אליו.

בפרשת קדושים שבספר ויקרא, רומז הזוהר למעמדו של הבכור, מעמד שיש לו בסיס תיאוסופי: "פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל זֶה, בֵּן בְּכוֹר חייבים כָּל אֶחָיו בִּכְבוֹדוֹ, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ, וּפֵרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, אֶת - לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. ואפילוּ מִכָּל צַד הוּא מְפֹרָשׁ עָלֶיךְ בַּתּוֹרָה... זֶה הֶבֶל. וְלֹא הָיָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בֵּן קַדְמוֹן מִמֶּנּוּ, וּפֵרְשׁוּהָ רַבּוֹתֵינוּ, ... זֶה מֹשֶׁה. שֶׁבֶּן הַמֶּלֶךְ בְּכָל מָקוֹם, אַתָּה הַבְּכוֹר מִצַּד שֶׁל עֵץ הַחַיִּים שֶׁל טוֹב וָרָע... זֶהוּ שֶׁכָּתוּב(בבריאת העולם), וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וכתוב (על משה)וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוא"[16]. כלומר עקרונית יש לכבד את הבן הבכור בגין מעמדו הביולוגי, כי התורה השוותה את כיבודו לכיבוד אב ואם. ברם, כאשר יש מצב בו קיים בן נוסף, העדיף על הבן הבכור, כמו במקרה של משה ואהרון, הרי שיש למשה קדימות של בכור לא ביולוגי בגין רמתו האישית שהיא כנגד עץ החיים שהיה ניצב בגן עדן. יתכן שלמרות שאין הדבר מוזכר במפורש כאן, הוא הדין בעניין יעקב ועשיו. אמנם עשיו הוא הבכור הביולוגי אולם יעקב הוא הבכור המועדף תיאוסופית היות והוא כנגד ספירת תפארת בעוד שעשיו הוא כנגד ספירת דין.

המקום בו הזוהר קובע מעמד תיאוסופי מובהק כלפי הבכורים הוא כאשר הם מוקדשים לעבודת האל. הטעם המקראי להקדשת הבכורים נאמר בכתובים והוא - זֵכר למכת בכורות במצרים שפסחה על בכורי ישראל. ברם קדושה זו הייתה קצרת מועד כי לאחר חטא העגל איבדו הבכורים את מעמדם הבכיר ללווים. בפרשת במדבר נזכרת החלפת הבכורים פעמיים, כדלקמן:" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְהוָה" ; " קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי יְהוָה. וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו פְּדוּיֵי הָעֹדְפִים בָּהֶם"^[17].

 המקרא אמנם מסביר מדוע הוחלפו הבכורים בלווים, אולם הדבר הביא לפרשנויות רבות, אחת מהן היא של ר' סעדיה גאון. לדעתו על פי התכנית האלוהית המקורית היו הבכורים צריכים לעבוד את עבודת המשכן, אך משחטאו, החליף אותם ה' במשרתים אחרים ראויים מהם – הלוויים, כדלקמן:" וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר, וזה גם כן איננו בטול, כי ממנהגו לרומם את העבד, וכאשר הוא חוטא אותו משפילו. כמו שהושיב אדם בגן עדן וחטא וטרדו, והביא אבותינו לארץ ישראל, וחטאו הגלם ופזרם, כך מה שהוא על דרך הענישה"^[18]. רוצה לומר כי לדעת רס"ג אין כאן שינוי רצון באל אלא התאמה של המצב בגלל מרכיב החטא שנמצא באדם. הכוונה האלוהית הייתה הייעוד המקורי, אולם ברגע שהאדם חטא בייעודו הוא קיבל ייעוד פחות ערך.

נחזור למעמד הבכורים בזוהר. כאמור עד חטא העגל הוקדשו הבכורים לעבודת ה', היות ומעמדם היה מעמד מיוחד בעולם הספירות, כדלקמן: "... רַבִּי יִצְחָק אָמַר, הוּא שֶׁכָּתוּב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר. זֶהוּ כֶּתֶר שֶׁכָּלוּל וּמַסְתִּיר כָּל אוֹתָם הָאֲחֵרִים.  כל בכור, כל לעליון) מְשִׁיכוּת (מחנה, של הכל', וְזֶה נִקְרָא פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, פְּתִיחוּת שֶׁל כָּל מְשִׁיכוּת הָרַחֲמִים וִיסוֹד ואו עֶלְיוֹן..."[19], כלומר לפי מקור זה ומקורות נוספים שלא הובאו כאן מהזוהר על פרשת בא, מעמד הבכורים בעולם הספירות היה מעמד עליון הקשור לספירה העליונה ביותר, ספירת כתר. דברי הזוהר הללו מתכתבים עם הנאמר בספר הבהיר בסוגייה זו:" שאלו תלמידיו את ר' אליעזר רבינו מאי דכתיב (שמות י"ג ב) קדש לי כל בכור, וכי הוי הקב"ה בכור, אמר לו אין קדש לי כל בכור אלא שני בקודש"[20], כלומר מעמד הבכורים הוא שני למעמד הקב"ה, ושניות זו יכולה להתפרש לפי דברי הזוהר שהמדובר בספירת כתר. 

תנא מסייע לתפיסת הזוהר אודות מעמד הבכורים לאחר מכת בכורות אנו מוצאים בפרשנותו של רקאנטי על אתר בפרשת בא, כדלקמן (התרגום וההדגשות שלי): "רבי יצחק אמר האי דכתיב קדש לי כל בכור הוא כתרא דכליל ואיסתים כל אינון אחראין. (רבי יצחק אמר היינו שכתוב קדש לי כל בכור, זו היא ספירה הכוללת וסותמת כל אלו האחרות). כל בכור סתם לאעלא....(כל בכור, בכור סתם למעלה). משיכותא דלעילא סתמא דכולא. (המשכת האור שלמעלה סתומה בה)...קדש לי כל בכור לקביל כתרא עילאה דכולא. (קדש לי כל בכור, בכור הוא כנגד כתר עליון על הכל)... ". הדיון האמור במעמד התיאוסופי של הבכורים הוא רחב היקף, בעיקר בזוהר על פרשת בא ופרשת ואתחנן ואנו הבאנו כאן את עיקר הדברים.

ר' יוסף ג'יקטליה בספרו התיאוסופי שערי צדק, רומז למעמדם של הבכורים, בתוך דיון כולל אודות מעמד שרי אומות העולם, להם הקדשנו דיון נפרד, וסוד ארבעת הפרשיות בתפילין, שלא הובאו כאן מפאת אורך הדברים, כדלקמן: "פרשה ראשונה קדש לי כל בכור ממש החכמה הוא סוד הבכורה ראשית הכל. בראשית ברא אלהים וכתיב כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה הרי מתאחז התפארת בכתר ע"י חכמה פרשה קדש לי כל בכור... ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים  זה ראש כל הממשלות שבשרי האומות שהוא בכור שלה לפיכך ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים כי אברהם אבינו ע"ה ירד למצרים ומצרים ראש לכל ממשלות השרים מצרים שניה לא"י לפיכך סוד מצרים הוא בכור שבאומות למכה מצרים בבכוריהם והכל מכוח בכור עליון קדש לי כל בכור סוד תחת בכורי מצרים, לפיכך ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'. ומי עשה באלהי מצרים הבינה שהיא למעלה הימנה. והיא סמוכה לה לפיכך נזכרה יציאת מצרים בתורה נ' פעמים כלומר ע"י בינה יצאו ממצרים שיש לה נ' שערים ונפתחו לישראל. ואז יצאו ממצרים שאלמלא נפתחו נ' שערי בינה אין יכולת לישראל לצאת ממצרים כתיב אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים לפי ששרו של מצרים הוא בכור ואין יכול לו אלא הבינה שיש למעלה הימנו  בחמישים שערים כי (בספירת) בינה תלוים כל חירות וכל גאולה לפי שהיא למעלה מכל השרים ונקרא רחובות. כי מן הזרועות ולמטה הם השרים והגליית לפיכך גלות מצרים תחילת הגליות. ואברהם ירד למצרים והנה (ספירת) בינה שיש לה חמישים שערים כשנפתחו נמצא הגאולה והחירות והסוד הגדול וספרת לך שבע שבתות שנים יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם וכתיב בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו אזי יוצאים עבדים לחירות לפי שאין במקום הזה גלות ולא שר ולא צר לפי' גאולה תהי' לו וביובל יצא... הוא סוד הבינה וסוד היובל והחירות והגאולה... נמצאת למד ששתי פרשיות ראשונות קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך זוהי סוד (ספירות)חכמה ובינה... אלו הן נ' שערי בינה כי צריך לייחד עמהם גדולה וגבורה שיכנסו מהם לשערי (ספירת)בינה..."[21].

קטע זה דורש ניתוח מעמיק ונפרד, ואנו בחרנו להתייחס לדברי ג'יקטיליה הרלוונטיים לדיון אודות מעמדם התיאוסופי של הבכורים. ג'יקטיליה קובע כי בכור פרעה הוא כנגד בכיר שרי האומות, לכן ה' היה חייב להכות בו קודם יציאתם של בני ישראל ממצרים. ישראל אמנם יצאו ממצרים בעזרתה של ספירת בינה, אבל ברישא של הדברים אומר ג'יקטיליה במפורש כי מעמדם התיאוסופי של הבכורים, בציווי המקראי קדש לי כל בכור, מתקשר לספירת כתר, בדומה לדברי ספר הבהיר, הזוהר ופירושו של רקאנטי שהובאו קודם לכן. ברם, לפי דבריו של ג'יקטיליה בשערי צדק, האפשרות שהבכור המקודש על ידי ה', יגיע במעמדו התיאוסופי עד לספירת כתר, נעשה בעזרתה של ספירת תפארת, אלמנט תיאוסופי שהוא חידושו של ג'יקטיליה. דבר חשוב נוסף שאומר כאן ג'יקטיליה, שבכורי ישראל החליפו במעמדם התיאוסופי העליון את בכורי מצרים שה' היכה בהם, היות ובכורי מצרים בכלל, והאומה המצרית בפרט היו כנגד שרי אומות העולם. המכה שניחתה על המצרים נעשתה אמנם באמצעות ספירת בינה, שבעזרתה כאמור יצאו אחר כך בני ישראל ממצרים, אולם מעמד הבכורים התיאוסופי מתכתב לפי ג'יקטיליה כאמור עם ספירת כתר העליונה שבספירות.

ג'יקטיליה נדרש לנושא הבכורים גם בספרו התיאוסופי האחרון שערי אורה, בהקשרים שונים. ההקשר הראשון עליו מדבר ג'יקטיליה הוא מלחמתם של עשיו ויעקב אודות הברכה של יצחק, כדלקמן:"... ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ועל ברכה הזאת נתקוטטו עשיו ויעקב, וזוהי הבכורה שמכר עשיו ליעקב"[22], כלומר ג'יקטיליה רומז כאן כי במילה בכורה כלולות אותיות ברכה, ועל ברכה זו רבו עשיו ויעקב. לאחר מכן, כאשר יעקב מברך את בניו, ברכות אלו ניתנו מתוקף הספירה שקרויה ברכה, שהיא ספירת מלכות. יוסף בן שלמה אומר על אתר בהערה 23 כי יעקב קשור בקשר מיוחד לספירה זו היות והוא מייצג את ספירת תפארת, הבעל של ספירת מלכות/שכינה.

בהמשך הדברים מזכיר ג'יקטיליה את נושא הבכורה כאשר הוא מזכיר את מכת בכורות, כדלקמן:"... ולפי שמידה הזאת נוקמת את נקמתן של ישראל ולוחמת מלחמותיהם, היא עשתה מכוח בכורות מצרים והוציאה את ישראל בכוח צדק עליון שעליה נקרא יובל(ספירת בינה). וכשעשתה מכת בכורות לא בא עמה לא מלאך ולא שר ולא דבר אחר..."[23]. כלומר ג'יקטיליה שוזר בדבריו את המוטיב שגאולת ישראל ממצרים קשורה לספירת בינה, כפי הנאמר כבר בזוהר. לגבי מכת בכורות עצמה, ג'יקטיליה מהדהד את דברי חז"ל שביצועה לא הופקד בידי שליח, כפי דברי ההגדה של פסח:" ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, והכתי כל בכור, אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח, אני ה', אני ולא אחר", כל זאת כאמור באמצעות ספירת בינה.

לאחר מכן קובע ג'יקטיליה את מעמדו של השר של מצרים שהיה בכור במעמדו, כדלקמן:" והמידה הזאת(ספירת מלכות), היא המחדשת אותות ומופתים בעולם ועשתה במצרים את עשר מכות. וצריך אני להעיר עיניך בטעם זה. דע שכבר אמרו שארץ מצרים שנייה לארץ ישראל, ושר של מצרים מגדולי שרי האומות הוא, עד שנטל חלקו הבכורה..."[24].

כפי שכבר אמרנו במקום אחר, שבעים שרי אומות העולם נמצאים במעמד ביניים בין עולם האלוהות לבין עולם הסטרא אחרא, אולם קיומם הוא בעל ערך חיובי ולכן לא יוכחדו גם בזמן הגאולה. הביטוי ההיסטורי למאבק של שרי אומות העולם עם ספירת מלכות, הוא היחס בין העמים לעם ישראל. אומות העולם מתגברות על עם ישראל כאשר שריהם מתגברים בעולם התיאוסופי, ובייחוד כאשר שרו של עשיו, המייצג את הסטרא אחרא מסייע בידם. כך או אחרת לפי דברי ג'יקטיליה בקטע זה הניסים בעולם ועשר המכות נעשו בעזרתה של ספירת מלכות, לכאורה סטייה מדבריו הקודמים האומרים במפורש שמכת בכורות נעשתה באמצעותה של ספירת בינה. הסבר השוני האמור יכול להיות הטעם הבא. לפי ג'יקטיליה יש בין ספירת בינה לספירת מלכות קשר מיוחד, כדלקמן:" אם כן דע והאמן כי ספירת הבינה וספירת המלכות שתיהן מכוונות זו אצל זו, וכשמידת(ספירת) המלכות מתוקנת בתיקון ישראל בקיום התורה והמצוות, אז ספירת בינה הופיעה להריק מכל מיני שפע וברכה דרך הספירות עד שספירת מלכות מתברכת ומתמלאת. ואז נמצאים בני העולם בהשקט ובביטחה... אם כן נמצאת ספירת מלכות כל תשוקתה ותאוותה וחפצה בספירת הבינה, ושתיהן מכוונות זו כנגד זו..."[25], כלומר הסתירה בדבריו של ג'יקטיליה מתעמעמת נוכח הקשר המיוחד בין ספירת מלכות לספירת בינה, כך שהוא בהחלט יוכל לכתוב שספירת בינה או ספירת מלכות אחראיות למכת בכורות, כאשר הקשר ביניהן הוא קשר של אחדות ושפע אלוהי היורד מלמעלה למטה.

הקשר בין ספירת מלכות וספירת בינה מתכתב גם לעניין שרי אומות העולם בכלל ושרה של מצרים בפרט, היות שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום אזי השפע האלוהי זורם מספירת בינה לספירת מלכות באופן סדור ותקין ללא הפרעות, עובדה המכניעה את הסטרא אחרא בעולם האלוהי, ואת אומות העולם בפניהם של ישראל, כפי שאירע בזמן מכות מצרים ויציאת בני ישראל מתוכה.

אחרית דבר

פרשת כי תצא מתארת בדבריה סיטואציה בו יש לאיש שני נשים, אחת אהובה והשנייה שנואה, ולאישה השנואה נולד בן בכור. או אז המחוקק המקראי נותן לו זכויות אולם מעיון בפסוקים עולה כי הדבר בא להגן יותר על האישה השנואה מאשר לעגן את דין הבכורה בישראל. כך או אחרת, אין במקרא בנמצא דיון שיטתי אודות זכויות הבכור, אבל קיימת חלוקה של בכור מהאב או בכור מהאם. כל אחד מהם הוא בעל זכויות שונות, והדבר שופך אור על המנהג הישראלי הקדום בעניין המשפחה, שהיה דומה לעמי האזור.

כפי שאין במקרא דיון שיטתי בזכויות הבכור, גם בזוהר ובכתבי יוסף ג'יקטיליה, אין דיון שכזה, ונושא הבכורה מובא בדרך כלל בצורה אגבית תוך דיון בסוגיות שונות. למרות כל זאת, הזוהר וגם ג'יקטיליה קובעים כי לבכור יש מעמד תיאוסופי עליון, קרי הבכור הוא כנגד ספירת כתר, הספירה הבכירה ביותר בעולם הספירות. ג'יקטיליה מביא גם את עניין הבכורה תוך דיון מעמיק וארוך אודות שבעים שרי אומות העולם, בו יש לשר של מצרים מעמד בכיר, ולכן ה' הכה אותו קודם יציאת בני ישראל ממצרים באמצעות ספירת בינה. הבכורים לפי הסיפור המקראי איבדו במהרה את הזכות לשרת בקודש, בגין חטא העגל שהיו שותפים בו. לולי חטאו, אזי התכונית האלוהית הייתה עבורם נשארת במקומה,  והם היו משמשים בקודש. ברם, תוכנית אלוהית זו הותאמה לחטאם, והם הפסידו את היכולת להיות משרתי האל במקדשו.

[לאוסף המאמרים על בכורים ובכורה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת כי תצא.
• אוסף המאמרים על 'פרשת קדושים'.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.
• אוסף המאמרים על בכורים ובכורה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת כי תצא באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 7/9/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת קדושים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 3/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), בכורים ובכורה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/5/22.

[1] עולם התנ"ך, דברים, דודזון – עתי, ת"א, 1999, עמוד 161.

[2] גרשון ברין, הבכור בישראל בתקופת המקרא, אוניברסיטת ת"א, 1971, עמודים: 11-9.(להלן: ברין, בכור).

[3] דברים, פרק כ"א, פסוק י"ז.

[4] שמות, פרק י"ג, פסוק ב'.

[5] ברין, בכור, עמוד 37. 

[6] דברים, פרק כ"א, פסוקים: ט"ז – י"ז.

[7] ניסן רובין, למשמעותו החברתית של הבכור במקרא, בית מקרא, מוסד ביאליק, ירושלים, ב', כרך ל"ג, עמודים: 170 – 155. (להלן: ניסן, הבכור).

[8] ניסן, הבכור, עמוד 161.

[9] דברי הימים ב', פרק כ"א, פסוק ג'.

[10] ניסן, הבכור, עמוד 167.

[11] שמות, פרק כ"ב, פסוקים: כ"ח – כ"ט.

[12] זוהר, חלק ג', דף רפ, עמוד ב'. התרגום שלי.

[13] ראה – שם, חלק א', דף ריט, עמוד ב'.

[14] יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, מוסד ביאליק, ירושלים, 2007, עמוד 253. להרחבה ראה -  שילה פכטר, שמירת הברית, לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה, עבודת דוקטור(בהדרכת יהודה ליבס), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז.

[15] זוהר, חלק א', דף קלט, עמוד ב'.

[16] שם, חלק ג', דף פב, עמוד א'.

[17] ויקרא, פרק ג', פסוקים: י"א – י"ג ; מ"ה – מ"ח.

[18] ר' סעדיה גאון, הנבחר באמונות ודעות, ירושלים, תש"ל, מהדורת קאפח, (מאמר ג, ט), עמוד קמ"א.

[19] זוהר, חלק ג', דף רסב, עמוד א'.

[20] ספר הבהיר, פיסקה ק"ד.

[21] יוסף ג'יקטיליה, שערי צדק, ירושלים, תשכ"ז, שער ט', כט.

[22] הנ"ל, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"א, עמוד 59.

[23] שם, עמוד 74.

[24] שם, עמוד 79.

[25] שם, חלק ב', עמודים: 52 – 53.